הקורונה, אני ונהג המונית
לנסוע במונית זה כמו לשבת בכיכר העיר. לשמוע את כל החדשות , מי עושה מה ולאן נושבת הרוח באופן כללי.
מאז הקורונה החוויה היא שונה. הנהג ואני יושבים חנוטים וחנוקים במסיכות, לפעמים אפילו עם מחיצות ממשיות. המרחק בינינו גדל ודממה השתררה... כמו איזו תהום גדולה. קצת כמו בינינו באופן כללי, אני חושבת.
כשאי אפשר לראות חיוכים ולהסתכל ישר בעיניים , מחייב מדי וקצת אישי, נשארים עם חוסר ודאות איך להתנהג, אם כדאי בכלל ליצור מגע או אולי עדיף להישאר מרוחקים. גם פיזית אבל בעיקר רגשית.
לנסוע במונית זה כמו לשבת בכיכר העיר
בהרגשה שלי הקורונה היא מתנה.
למשל, תמיד חשבתי שזה שאני מחבקת אנשים כל הזמן זה אומר שאנחנו ממש קרובים .שיש לנו קשר טוב והיום אני מבינה שזו אשליה. מגע לעתים הוא בעצם תחליף לקרבה. לדיבורים כנים. לחשיפה רגשית. לגעת באמת באדם שמולי - מי הוא? מה מהותו? מה הוא רוצה וצריך?
והיום אין את האופציה. אי אפשר להתחבא. צריך באמת להסתכל לאנשים בעיניים, לנסות להבין אותם מנטלית וליצור קשר לבבי!
נכון שהקורונה עטופה בהרבה קוצים אבל...