אם היינו לרגע עוצמים את העיניים ופשוט מדמיינים – איך היינו רוצים לחיות? מה היה עושה לנו טוב? אם היו שואלים אותי את השאלה הזו לפני שנה התשובה שלי הייתה מאד שונה, אני מודה. ללא היסוס הייתי עונה – כסף. הרבה הרבה כסף, חו"ל ואולי איזה סיפור אהבה. לפעמים נראה לי שנכנסנו לאיזו מנהרת זמן, חור תולעת, כי אחרת אני לא מצליחה לקלוט איך החיים השתנו בצורה כל כך יסודית ומהירה. 

אני כבר מאבדת ספירה של כמה סגרים עברנו, כמה תוכניות זנחנו ואיך הבנת החיים הבסיסית שלי משתנה. חשבתי שיש לחיי תבנית שהיא כבר מיוצבת ובטוחה וזה כל מה שיש לי וכל מה שאני צריכה, פחות או יותר תלוי לפי המינוס בבנק. 

מה שמסתמן הוא שאין ביטחון בחיים. בתוך רגע הכול יכול להתפרק ולא משנה אם זה וירוס קטן, אובדן עבודה או  אסון טבע. הכול יכול לקרות, הכול אפשרי. מרגישה שחייתי עד עכשיו תחת בטחון כוזב בורגני-  אנחנו לא באמת יודעים מה יביא המחר או הרגע הבא.

יש אבל גם תובנות יפות – הקיום שלי הוא יותר מכסף. יותר מצריכה. יותר מהתפקיד שלי בעבודה או כמה תעודות יש לי על הקיר. ההפתעה הכי גדולה שלי היא שמה שאני באמת צריכה, מה שאני הכי רוצה זה שיאהבו אותי. אני רוצה להרגיש. זה החמצן והחיוניות האמיתיים שמחיים אותי. כל הקניות, הטיולים, האוכל והבילויים הם הסחות דעת לדבר האמיתי. יש בתוכי חללים ריקים שרק אינטראקציות טובות עם אנשים אחרים יכולים למלא.

 סגר אחר סגר לימדו אותי שכמה שקשה לי עם אנשים ככה בדיוק אני זקוקה לקשר וליחסים. התקופה הזו מוכיחה שהביטחון היחיד שיכול להיות בחיים מלאי שינויים וזעזועים כמו שלנו הוא זה שמגיע מקרבה אנושית חמה. אין לי אשליות. בינינו, אני לא מסתדרת אפילו עם עצמי, אבל אני רואה שאין ברירה אחרת. עזרה הדדית והתחשבות יכולים להוציא אותנו מהבועות והחומות שאנחנו כלואים בהם בכל מובן. זה נכון לי וזה נכון לשכנה הקשישה שמולי ולשכן המעצבן על הגג וזה שלא מסכים איתי פוליטית וזו שאני אוהבת אבל לא מצליחה להבין. כולנו קשורים ותלויים אחד בשני. עזבו אתכם מחו"ל, עזבו דולרים – ההשקעה הבטוחה שתביא לנו אושר הוא להתקרב כבני אדם, כולנו. אין לנו לאן לברוח אנחנו רק צריכים להיות יותר טובים זה לזה ולהתמודד עם הכול ביחד.