שנת 2020 בחנה את הזוגיות שלנו, של כל אלו שבכל זאת נותרו נשואים בעולם המוטרף הזה. היא הכניסה פרמטר חדש לתוך המערכת, הקורונה. הזריקה אותה אל הבתים שלנו והכריחה אותנו לחזור למערכת זוגית אינטימית, מסוגרת, ללא יכולת לברוח אל העולם המדומה של הבחוץ. בהתחלה, בחודש מרץ, זה היה מפחיד ונעים קצת. חופשה כפויה שתפסה אותנו לא מוכנים. כל אחד קיבל את התפנית הזו בצורה אחרת ואצלי זה היה בכלל אחר מכל מה שיכולתי להעלות על דעתי. מחודש מרץ, מיד אחרי שקיבלתי מכתב חל"ת, ועד ראש השנה, מצאתי את עצמי נוסעת בכבישי הארץ הלוך וחזור מסיבות של אימא חולה. התחושה הייתה נפלאה, כאילו שכל מערכת הכבישים במדינה נסללה רק עבורי, הייתי לבד על הכביש רוב הזמן. בעלי נותר מאחור, ממתין ותומך, סבלני מאי פעם. 

הסבלנות והלבביות הזו הצמיחה את הזוגיות שלנו לשיאים חדשים כי משהו שלא הכרתי פרץ החוצה, כזה שרק הקורונה השכילה לגלות. לצערי, לא אצל כולם זה ככה. העיתונים ומערכות התקשורת מספרות סיפורים עצובים על מפלס גירושין הולך וגואה, על מתח עצום בתוך הבתים. קל יותר להתגבר על הקושי של ההיסגרות בבתים כאשר אתה לא מקבל טלפונים מאיימים מהבנק על כך שהכסף הולך ואוזל. המצב עכשיו מזכיר לי ניסוי באבולוציה של החזק שורד. נראה לי שהשנה הזו תהפוך להיות שנת צומת שבה משפחות יתרסקו לאבדון או יצמחו לעתיד מחוזק ואוהב יותר. 

ליבי יוצא אל אלו שלא מצליחים לטעום את הטעם המתוק של האינטימיות שיצרה הקורונה, וקורסים תחת העול של הבדידות או המחסור. כמו אלו שאבלים כל יום כיפור במקום לחגוג את היופי שבחג. למי מאתנו שמזלו שיחק לו והוא שורד את המערכה הכלכלית האכזרית הזו, מקבל למעשה הזדמנות להחזיר את היחסים המשפחתיים בכלל והזוגיים בפרט למשהו קצת כמו של פעם, של זמנים בהם לא ידעו בכלל מה זה קניון, שופינג וחו"ל. זמנים בהם היה צריך ליצור את האינטימיות מתוך חוויות של בינו לבינה ולא מתוך גירויים שבאים מבחוץ.