היא בחל"ת, מרגישה את כל כובד המשכנתה כאבן התלויה על צווארה היא יצאה מפס היצור של הטכניון. אחרי תואר ראשון ושני תוארי מאסטר הצטרפה לשוק העבודה. בשני מקומות לא הייתה מרוצה, היחס לעובדים, הסתירה בין הנאמנות למשלם השכר לבין הלקוחה קרעה אותה והיא עזבה. היא הגיעה למקום עבודה נוסף מקום כלבבה: בוס מאפשר, יחסי עבודה של אמון, שיתופי פעולה עם הלקוח המתכתבים עם האג'נדה של המפעל. היא הרגישה כגלגל שיניים משמעותי ונחשב העובד בהרמוניה לטובת המערכת כולה ולטובת כל פרט שבמכונה.

היא התקדמה, בנתה עם בן זוגה בית מפואר, משכנתה ענקית, כמו רבים במדינה. היא חשבה: "הסתדרנו יפה" "נעמוד בכך". ואז כל העולם נכנס לעידן החדש וגם היא עם עוד מיליוני בני אדם מצאה את עצמה מובטלת מעבודה, ללא שכר ועם משכנתה שמכבידה.

אז מה יהיה עכשיו? מי ישרוד את המגפה? היא כזאת אחת שלא יושבת סתם ובוכה, היא מבינה שהמפעל בו עבדה כבר לא נצרך בעולם החדש, הרי מטוסים מקורקעים בכל העולם. היא צריכה מהר לחשב מסלול מחדש. 

חינוך יהיה ההייטק החדש

היא תמיד נמשכה גם לאופנה אולי מכאן תבוא הישועה? אופנה?! עבר זמנה בעולם האינטגרלי החדש לא, מכאן לא תבוא לה הישועה. היא שואלת את עצמה אילו מקצועות ידרשו עכשיו? שואלת ונותנת תשובה: מזון בעבור כולם יצטרכו גם עכשיו אבל להיכנס שוב למפעל? הקורונה הראתה לה שעבודה במפעל כבר מיצתה, עכשיו היא רוצה משהו ללב  ולנשמה. היא מבינה שכל נושא הבריאות יתפוס מקום עוד יותר נדרש, אבל זה לא מדבר לפנימיותה ולכן גם את זה פסלה. 

בהבזק מבליחה בה תובנה: "חינוך יהיה ההייטק החדש!" על כיתות קטנות כבר מדובר, גם על מחסור בסגלי הוראה. היא מתחילה לעוף על עצמה וכבר מפנטזת את עצמה כאשת חינוך בכיתה קטנה המלמדת את חוקי העולם האינטגרלי החדש. היא כבר מבינה שבעידן המשתנה לנגדה מורה  יהיה מדריך, מחנך, גורו ממש, פורץ דרך בעולם  הגלובלי המקושר. מורה יהיה מעתה החשוב מכולם, הוא זה שיוביל לשינוי תפיסה, הוא ייתן את החכה, את הכלים לתלמידי הכיתה והם יתרגלו לפעול כיחידה הרמונית אחת במערכת הטבע השלמה. בדמיונה היא כבר שם במקצוע מאתגר במיוחד, גורם מועיל בחברה.

ומיד כהרגלה היא כבר בתהליך הסבה בהתנעת השינוי המיוחל.

שיהיה לה בהצלחה!